תנ"ך על הפרק - דניאל ט - אבן עזרא

תנ"ך על הפרק

דניאל ט

838 / 929
היום

הפרק

בִּשְׁנַ֣ת אַחַ֗ת לְדָרְיָ֛וֶשׁ בֶּן־אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ מִזֶּ֣רַע מָדָ֑י אֲשֶׁ֣ר הָמְלַ֔ךְ עַ֖ל מַלְכ֥וּת כַּשְׂדִּֽים׃בִּשְׁנַ֤ת אַחַת֙ לְמָלְכ֔וֹ אֲנִי֙ דָּֽנִיֵּ֔אל בִּינֹ֖תִי בַּסְּפָרִ֑ים מִסְפַּ֣ר הַשָּׁנִ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֶל־יִרְמִיָ֣ה הַנָּבִ֔יא לְמַלֹּ֛אות לְחָרְב֥וֹת יְרוּשָׁלִַ֖ם שִׁבְעִ֥ים שָׁנָֽה׃וָאֶתְּנָ֣ה אֶת־פָּנַ֗י אֶל־אֲדֹנָי֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים לְבַקֵּ֥שׁ תְּפִלָּ֖ה וְתַחֲנוּנִ֑ים בְּצ֖וֹם וְשַׂ֥ק וָאֵֽפֶר׃וָֽאֶתְפַּֽלְלָ֛ה לַיהוָ֥ה אֱלֹהַ֖י וָאֶתְוַדֶּ֑ה וָאֹֽמְרָ֗ה אָנָּ֤א אֲדֹנָי֙ הָאֵ֤ל הַגָּדוֹל֙ וְהַנּוֹרָ֔א שֹׁמֵ֤ר הַבְּרִית֙ וְֽהַחֶ֔סֶד לְאֹהֲבָ֖יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽיו׃חָטָ֥אנוּ וְעָוִ֖ינוּוהרשענוהִרְשַׁ֣עְנוּוּמָרָ֑דְנוּ וְס֥וֹר מִמִּצְוֺתֶ֖ךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶֽיךָ׃וְלֹ֤א שָׁמַ֙עְנוּ֙ אֶל־עֲבָדֶ֣יךָ הַנְּבִיאִ֔ים אֲשֶׁ֤ר דִּבְּרוּ֙ בְּשִׁמְךָ֔ אֶל־מְלָכֵ֥ינוּ שָׂרֵ֖ינוּ וַאֲבֹתֵ֑ינוּ וְאֶ֖ל כָּל־עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃לְךָ֤ אֲדֹנָי֙ הַצְּדָקָ֔ה וְלָ֛נוּ בֹּ֥שֶׁת הַפָּנִ֖ים כַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה לְאִ֤ישׁ יְהוּדָה֙ וּלְיוֹשְׁבֵ֣י יְרֽוּשָׁלִַ֔ם וּֽלְכָל־יִשְׂרָאֵ֞ל הַקְּרֹבִ֣ים וְהָרְחֹקִ֗ים בְּכָל־הָֽאֲרָצוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתָּ֣ם שָׁ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֥ר מָֽעֲלוּ־בָֽךְ׃יְהוָ֗ה לָ֚נוּ בֹּ֣שֶׁת הַפָּנִ֔ים לִמְלָכֵ֥ינוּ לְשָׂרֵ֖ינוּ וְלַאֲבֹתֵ֑ינוּ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖אנוּ לָֽךְ׃לַֽאדֹנָ֣י אֱלֹהֵ֔ינוּ הָרַחֲמִ֖ים וְהַסְּלִח֑וֹת כִּ֥י מָרַ֖דְנוּ בּֽוֹ׃וְלֹ֣א שָׁמַ֔עְנוּ בְּק֖וֹל יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לָלֶ֤כֶת בְּתֽוֹרֹתָיו֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣ן לְפָנֵ֔ינוּ בְּיַ֖ד עֲבָדָ֥יו הַנְּבִיאִֽים׃וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל עָֽבְרוּ֙ אֶת־תּ֣וֹרָתֶ֔ךָ וְס֕וֹר לְבִלְתִּ֖י שְׁמ֣וֹעַ בְּקֹלֶ֑ךָ וַתִּתַּ֨ךְ עָלֵ֜ינוּ הָאָלָ֣ה וְהַשְּׁבֻעָ֗ה אֲשֶׁ֤ר כְּתוּבָה֙ בְּתוֹרַת֙ מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־הָֽאֱלֹהִ֔ים כִּ֥י חָטָ֖אנוּ לֽוֹ׃וַיָּ֜קֶם אֶת־דבריודְּבָר֣וֹ ׀אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר עָלֵ֗ינוּ וְעַ֤ל שֹֽׁפְטֵ֙ינוּ֙ אֲשֶׁ֣ר שְׁפָט֔וּנוּ לְהָבִ֥יא עָלֵ֖ינוּ רָעָ֣ה גְדֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־נֶעֶשְׂתָ֗ה תַּ֚חַת כָּל־הַשָּׁמַ֔יִם כַּאֲשֶׁ֥ר נֶעֶשְׂתָ֖ה בִּירוּשָׁלִָֽם׃כַּאֲשֶׁ֤ר כָּתוּב֙ בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את בָּ֣אָה עָלֵ֑ינוּ וְלֹֽא־חִלִּ֜ינוּ אֶת־פְּנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ לָשׁוּב֙ מֵֽעֲוֺנֵ֔נוּ וּלְהַשְׂכִּ֖יל בַּאֲמִתֶּֽךָ׃וַיִּשְׁקֹ֤ד יְהוָה֙ עַל־הָ֣רָעָ֔ה וַיְבִיאֶ֖הָ עָלֵ֑ינוּ כִּֽי־צַדִּ֞יק יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ עַל־כָּל־מַֽעֲשָׂיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖עְנוּ בְּקֹלֽוֹ׃וְעַתָּ֣ה ׀ אֲדֹנָ֣י אֱלֹהֵ֗ינוּ אֲשֶׁר֩ הוֹצֵ֨אתָ אֶֽת־עַמְּךָ֜ מֵאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה וַתַּֽעַשׂ־לְךָ֥ שֵׁ֖ם כַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה חָטָ֖אנוּ רָשָֽׁעְנוּ׃אֲדֹנָ֗י כְּכָל־צִדְקֹתֶ֙ךָ֙ יָֽשָׁב־נָ֤א אַפְּךָ֙ וַחֲמָ֣תְךָ֔ מֵעִֽירְךָ֥ יְרוּשָׁלִַ֖ם הַר־קָדְשֶׁ֑ךָ כִּ֤י בַחֲטָאֵ֙ינוּ֙ וּבַעֲוֺנ֣וֹת אֲבֹתֵ֔ינוּ יְרוּשָׁלִַ֧ם וְעַמְּךָ֛ לְחֶרְפָּ֖ה לְכָל־סְבִיבֹתֵֽינוּ׃וְעַתָּ֣ה ׀ שְׁמַ֣ע אֱלֹהֵ֗ינוּ אֶל־תְּפִלַּ֤ת עַבְדְּךָ֙ וְאֶל־תַּ֣חֲנוּנָ֔יו וְהָאֵ֣ר פָּנֶ֔יךָ עַל־מִקְדָּשְׁךָ֖ הַשָּׁמֵ֑ם לְמַ֖עַן אֲדֹנָֽי׃הַטֵּ֨ה אֱלֹהַ֥י ׀ אָזְנְךָ֮ וּֽשֲׁמָע֒פקחהפְּקַ֣חעֵינֶ֗יךָ וּרְאֵה֙ שֹֽׁמְמֹתֵ֔ינוּ וְהָעִ֕יר אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֖ עָלֶ֑יהָ כִּ֣י ׀ לֹ֣א עַל־צִדְקֹתֵ֗ינוּ אֲנַ֨חְנוּ מַפִּילִ֤ים תַּחֲנוּנֵ֙ינוּ֙ לְפָנֶ֔יךָ כִּ֖י עַל־רַחֲמֶ֥יךָ הָרַבִּֽים׃אֲדֹנָ֤י ׀ שְׁמָ֙עָה֙ אֲדֹנָ֣י ׀ סְלָ֔חָה אֲדֹנָ֛י הַֽקֲשִׁ֥יבָה וַעֲשֵׂ֖ה אַל־תְּאַחַ֑ר לְמַֽעֲנְךָ֣ אֱלֹהַ֔י כִּֽי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־עִירְךָ֖ וְעַל־עַמֶּֽךָ׃וְע֨וֹד אֲנִ֤י מְדַבֵּר֙ וּמִתְפַּלֵּ֔ל וּמִתְוַדֶּה֙ חַטָּאתִ֔י וְחַטַּ֖את עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַפִּ֣יל תְּחִנָּתִ֗י לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔י עַ֖ל הַר־קֹ֥דֶשׁ אֱלֹהָֽי׃וְע֛וֹד אֲנִ֥י מְדַבֵּ֖ר בַּתְּפִלָּ֑ה וְהָאִ֣ישׁ גַּבְרִיאֵ֡ל אֲשֶׁר֩ רָאִ֨יתִי בֶחָז֤וֹן בַּתְּחִלָּה֙ מֻעָ֣ף בִּיעָ֔ף נֹגֵ֣עַ אֵלַ֔י כְּעֵ֖ת מִנְחַת־עָֽרֶב׃וַיָּ֖בֶן וַיְדַבֵּ֣ר עִמִּ֑י וַיֹּאמַ֕ר דָּנִיֵּ֕אל עַתָּ֥ה יָצָ֖אתִי לְהַשְׂכִּילְךָ֥ בִינָֽה׃בִּתְחִלַּ֨ת תַּחֲנוּנֶ֜יךָ יָצָ֣א דָבָ֗ר וַאֲנִי֙ בָּ֣אתִי לְהַגִּ֔יד כִּ֥י חֲמוּד֖וֹת אָ֑תָּה וּבִין֙ בַּדָּבָ֔ר וְהָבֵ֖ן בַּמַּרְאֶֽה׃שָׁבֻעִ֨ים שִׁבְעִ֜ים נֶחְתַּ֥ךְ עַֽל־עַמְּךָ֣ ׀ וְעַל־עִ֣יר קָדְשֶׁ֗ךָ לְכַלֵּ֨א הַפֶּ֜שַׁעולחתםוּלְהָתֵ֤םחטאותחַטָּאת֙וּלְכַפֵּ֣ר עָוֺ֔ן וּלְהָבִ֖יא צֶ֣דֶק עֹֽלָמִ֑ים וְלַחְתֹּם֙ חָז֣וֹן וְנָבִ֔יא וְלִמְשֹׁ֖חַ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִֽׁים׃וְתֵדַ֨ע וְתַשְׂכֵּ֜ל מִן־מֹצָ֣א דָבָ֗ר לְהָשִׁיב֙ וְלִבְנ֤וֹת יְרֽוּשָׁלִַ֙ם֙ עַד־מָשִׁ֣יחַ נָגִ֔יד שָׁבֻעִ֖ים שִׁבְעָ֑ה וְשָׁבֻעִ֞ים שִׁשִּׁ֣ים וּשְׁנַ֗יִם תָּשׁוּב֙ וְנִבְנְתָה֙ רְח֣וֹב וְחָר֔וּץ וּבְצ֖וֹק הָעִתִּֽים׃וְאַחֲרֵ֤י הַשָּׁבֻעִים֙ שִׁשִּׁ֣ים וּשְׁנַ֔יִם יִכָּרֵ֥ת מָשִׁ֖יחַ וְאֵ֣ין ל֑וֹ וְהָעִ֨יר וְהַקֹּ֜דֶשׁ יַ֠שְׁחִית עַ֣ם נָגִ֤יד הַבָּא֙ וְקִצּ֣וֹ בַשֶּׁ֔טֶף וְעַד֙ קֵ֣ץ מִלְחָמָ֔ה נֶחֱרֶ֖צֶת שֹׁמֵמֽוֹת׃וְהִגְבִּ֥יר בְּרִ֛ית לָרַבִּ֖ים שָׁב֣וּעַ אֶחָ֑ד וַחֲצִ֨י הַשָּׁב֜וּעַ יַשְׁבִּ֣ית ׀ זֶ֣בַח וּמִנְחָ֗ה וְעַ֨ל כְּנַ֤ף שִׁקּוּצִים֙ מְשֹׁמֵ֔ם וְעַד־כָּלָה֙ וְנֶ֣חֱרָצָ֔ה תִּתַּ֖ךְ עַל־שֹׁמֵֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

בשנת אחת - כבר פירשתי זה כי זה אינו דריוש בן אחשורוש, שהוא בן אסתר המלכה:בשנת אחת - כל הגאונים פה אחת הסכימה דעתם עם דעת הקדמונים שאמרו: שטעה דניאל בחשבונו כי לא חרבה ירושלים רק כאשר נתפש צדקיהו והיא היתה שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנצר, כי ירמיה הנביא אמר לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וככה היה כאשר נהרג בלשצר ומלך כורש אז צוה ועלו ישראל מבבל אל ירושלים וזאת היא הפקידה והנה נשארו לחרבות ירושלים תשע עשרה והם מלכות כורש הפרסי. וכשתחשוב מלכות דריוש המדי הזקן גם מלכות אחשורוש ושנים שתים למלכות דריוש הפרסי הוא בן אסתר, אז מלאו לחרבות ירושלים שבעים שנה. ואמרו: כי דניאל החל לחשוב החרבן מעת שהוליך נבוכדנצר יהויקים אל בבל והנה מלך אחרי כן שמונה שנים. גם יש אומרים: שנה לצדקיהו והנה שלמו לחרבן ירושלים שבעים שנה. והיה יהודה הלוי אומר: יש לתמוה איך טעה דניאל שהיה נביא וחכם בשבעים שנה י"ט שנה?! ואמר: כי חשבון שבעים שנה למלכות בבל כאשר חרבה ירושלים ואז היתה הפקידה, לא כאשר אמרו הגאונים, והעד שאומר בדברי הימים: ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלוך מלכות פרס וכורש הפרסי תחלת המלכים ושם כתוב: למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה. ואני אמרתי לו: אם מחרבות ירושלים סופר מה טעם לספור הכתוב בשנת שמונה למלכו הוא שנת י"ט? והוא ענה: אמור לי אתה טעם חשבון: ויהי מקץ ארבעים שנה?! ואני אמרתי לו: ידענו כי הנביא אמר על כורש: הוא יבנה עירי וגלותי ישלח ולא התנבא שיבנה הבית והוא שלח הגלות והחלו לבנות הבית וליסד הבית וצרי יהודה מנעום לבנותו. וכתוב: הן קריתא דך תתבנה ושוריא ישתכללון. ושם כתוב: לבטלא גבריא אילך וקריתא דא לא תתבניא ובטילו המו באדרע וחיל. וזה הכתוב כבר פירשו למלאות דבר ה' בפי ירמיהו שאמר: כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה, והנה טעם ששבו אל ירושלים ועמדה חרבה עד רצתה הארץ את שבתותיה. והוא אמר לי: מי הביאך בצרה הזאת? אז עניתי: והלא כתוב בספר עזרא: והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס והתנבי חגי נביאה וזכריה בר עדו אז קם זרובבל ויהושע לבנות וכתוב: ועמהון נביאים די אלהא מסעדין להון ושם כתוב ביה זמנא אתא עליהן וגו' וכתב אגרת לדריוש המלך והוא צוה למבנה בית אלהא דך ובנו ושכלילו מן טעם אלה ישראל ומטעם כורש ודריוש המדי וארתחששתא הוא אחשורוש, כי גם הוא צוה רק האמיץ ככורש. ורבי יהודה ענה: כל זה מה יועיל לך?! אז השיבותי לו: הנה אתה מודה כי זכריה התנבא בשנת שתים לדריוש הפרסי שאמרו שהוא בן אסתר כאשר כתוב בספרו, והנה שם כתוב: עד מתי לא תרחם על ירושלים אשר זעמתה זה שבעים שנה. אז שתק.ואתנה את פני - לנכח מערבית דרומית.וטעם האלהים – שהוא לבדו באמת האלהים. וטעם לבקש תפלה – בלבי וככה התפללתי.ואתפללה, אנא - כמו אמנם וכמוהו: אנא ה' כי אני עבדך, אנא חטא העם הזה. והנגיד ז"ל אמר: כי שתי מלות הן והן אל נא מגזרת הואל והלמ"ד מבולע כלמ"ד יוקח. ואין צריך.וסור - שם הפועל, כמו: זכור את יום השבת. והטעם סור – סרנו.שרינו ואבותינו - שהיו זקנים וכאשר הזכיר שחטאו השרים והאבות, הזכיר כי גם להם בשת פנים.ותתך - כמו תתכו בתוכה דרך משל. כי חטאנו לו - שב למלת האלהים.וישקוד - כמו: שוקד אני. וטעם למען ה' למען זה השם שאנחנו מזכירים. ורבי משה אמר: למענך ה' ובדרש למען אברהם שקרא בתחילה זה השם הכתוב באל"ף דל"ת.אדני שמעה - זאת התפלה. אדני סלחה - העוונות שהודיתי ועשה ואל תאחר להאיר פניך על מקדשך השמם.ועוד הייתי מדבר ומתפלל - דברים שלא נכתבו ומפיל תחינתי על כן הוצרך לומר פעם אחרת ועוד אני מדבר בתפילה. וטעם מועף - כאילו אמר העיפו שהיה מוכרח לעוף, וטעם ביעף – כי הוא יעף מרוב המרוצה והנה ביעף שם על משקל: ואדם ביקר בל ילין.וטעם כעת מנחת ערב – כי היה צם ובוכה ככתוב בצום.ויאמר - המלאך שמע דניאל כי עתה יצאתי ממערכת המלאכים, או מהיכל שמים להשכילך בינה.בתחילת תחנוניך יצא דבר - מלפני השם הנכבד כדרך: הדבר יצא מפי המלך. והטעם: דבר שנגזר להיות ככה בלא תוספת ולא מגרעת. ואני באתי להגיד - לך הדבר. כי חמודות אתה - בחסרון איש, כמו: ואני תפילה. ובין בדבר - שיצא. והבן - לבך. במראה - אמר יפת: במראה הזאת.שבועים - אמר הגאון רב סעדיה: כי אלה שבועים הם שנים והעד שאמר אח"כ: עד מלאת שלשת שבועים ימים ולא הזכיר עם שבועים שבעים ימים והנה הם כמו: שבע שבתות שנים. ונכון פירש, כי חצי השבוע שהזכיר הוא אלף ימים ומאתים ותשעים כאשר אפרש בראיה גמורה, רק פירוש אלה השבועים השבעים - קשה עד מאוד. ועוד: כי לכלא הפשע ולהתם חטאת - לא ידענו אם הכל לשבח או לגנאי, כי הנה נראה ממלת לכפר עון ולמשוח קדש קדשים - שהוא לשבח, רק ולחתום חזון ונביא איננו לשבח, אם כן איך נוכל לתקן מלת לכלא פשע ולהתם חטאת להיותם לשבח?! וככה לחתום חזון ונביא והנה מצאנו כתוב: כי לא שלם עון האמורי והוא לגנאי, והטעם כי עד עתה לא בא יום אידו וקץ עונש עונו כמו: גדול עוני מנשוא, וככה אם יקרך עון, וככה: תם עונך נשלם העון שלך והנו לגנאי, ויוכל המשיב לענות כי הנה החטאת והאשם. ועוד: מלת אנא שא נא הפך הדבר ונשא את עונה והנה הכל יתפרש לפי ענין המקום ויורה להביא צדק עולמים לשבח. וטעם ולחתום חזון – שכל הנביאים התנבאו על דבר בית שני. ועתה אומר דברי הגאון אמר: כי יצא דבר פירושו שגזר שתחרב ירושלים עם בית שני ארבע מאות ותשעים שנה והם שבועים שבעים, רק אתה טעית בחשבונך שנשלמו שבעים שנה ואינם רק שבעה שבועות שהם מ"ט שנים ולא חשש להזכיר השנתים כי נ"א היו ופירש עד משיח נגיד, שהוא כורש המלך והביא ראיה מדברי הנביא: כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו ושבועים ששים ושנים הם ימי בית שני. והנה יש להקשות, כי המלאך אמר בתחלת תחנוניך יצא דבר. ועוד: איך יערב שני הגלות עם שנות בית שני, ואיך נפרש לכלא הפשע ולהתם חטאת? ועוד: מה נעשה בשבוע הנשאר שאמר: והגביר ברית לרבים שבוע אחד אחרי שבועים ששים ושנים, והיה ראוי להזכיר כי עוד נשארו שלשת שבועים וראייתו, כי כורש הוא משיח איננו נכונה כי למשיחו הוא נביאו וככה כתוב: יען כי משח ה' אותי. וקודם שאומר דעתי אפרש והגביר ברית לרבים – זה היה ידוע, כי טיטוס כרת ברית עם ישראל שבע שנים ושלש שנים וחצי בטל התמיד בבית שני לפני חרבן הבית, וככה כתוב בספר יוסף בן גוריון. ואמר: על כנף שקוצים משומם – ששמו שקוצים בדביר אחר המספר הנזכר כאשר נלכדה ירושלים, וכתוב בנבואה הרביעית וחללו המקדש המעוז, זהו יום נלכדה ירושלים בימי טיטוס והסירו התמיד קודם זה, ונתנו השקוץ משומם וככה כתוב ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף ומאתים ותשעים והוצרך דניאל לפרש כמה ימים שלמים הם חצי השבוע, בעבור שני האדרים גם בעבור מלת חצי, כי יתכן שאיננו חצי שלם פחות או יותר כמו: וחצי שבט מנשה ורבים ככה. ודע כי ימים לעולם הם ימים ולא שנים, רק יתכן אם אמר ימים להיות שנה תמימה בשוב ימי השנה, כאשר היו כמו מימים ימימה שהם ימי השנה שלימה ימים תהיה גאולתו רק כאשר יאמר עם ימים מספר שני ימים או שלשה, לא יתכן להיותם שנים רק ימים כאשר הם על פירוש שנתים ימים שהיו שנתים שלמים, ששבו הימים כאשר היו וככה עד חדש ימים שתראה הלבנה על המתכונת שנראתה ביום הראשון מהמספר, על כן אמרתי כי ימים אלף ומאתים ותשעים הם חצי השבוע שהזכיר, וככה אשרי המחכה ויגיע לימים כאשר אפרש, ואילו היו שנים איך יחכה אדם אלף שנים ויגיע וכתוב: ימי שנותינו בהם שבעים שנה?! והנה מצאנו נחמיה אמר: אשר העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה אכלו באש וכתוב גם אותי צוה להיות פחה בארץ יהודה וכתוב עליו הוא יבנה היכל ה' והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו וירמיה התנבא עליו, ומלך מלך והשכיל, ובעזרא כתוב על נחמיה: ואתה הוה להם למלך. ועתה אפרש שבועים שבעים – הם ממוצא דבר בתחילת תחנוני דניאל לכלא הפשע כמו: כי לא שלם עון האמורי. ולהתם חטאת - כמו: תם עונך. ולכפר עון – לסבול עול הגלות. לכפר עון - אבותינו ולהביא עת שידינם השם בצדק, או פירושו לגנאי, כי ביאת הצדק הוא שקיעתו, כאשר השמש ביאתו הוא שקיעתו, על כן הוא לגנאי, כי לשבח הוא להפך, כמו: אז יצא כנוגה צדקה והוציא כאור צדקך וזהו: קומי אורי כי בא אורך כי שקע אורך עד עתה. ולחתום חזון ונביא - שיפסקו הנביאים ולחתום משיח קדש קדשים - והנה זה תחילת הגלות. ואל יעלה על לבך דבר המספר, כי הנה במספר מלך פרס מולד נוסף כפי דבר המלאך כאשר אפרש, ואם יש בחשבון תוספת או מגרעת לא יזיק, אולי יעלה על לבך דבר המולד, כי היודע רגע קדרות הלבנה בשנה הזאת ומצאנו קדרות אחרת לפני זאת מאה שנה, אוכל בה לדעת מקום הלבנה באמת וכפי חשבונו ישוב ברצונו אחרונית, או השנים הבאות. והנה פירוש: ותדע ותשכל ממוצא דבר להשיב ולבנות ירושלים.עד משיח נגיד שבועים שבעה - והנה תשע עשרה שנה שהם מלכות כורש ואחשורוש ושנתים לדריוש והוא מלך י"ב שנה, וככה כתוב בספר מלכי פרס ועשרים שנה מארתחששתא המלך. והנה הכל שבועים שבעה - עד בא נחמיה ככתוב בספר עזרא ושבועים ששים ושנים שעמד בית שני וחצי השבוע פירשתיו. ואמר: משומם והוא פועל יוצא. והטעם שהוא משומם כל רואו וכל שמעו מישראל. וטעם ועד כלה ונחרצה תתך על שומם - שהשיקוץ יעמוד בבית עד בא עת כלה ונחרצה, גזרה שנגזרה תתך על שומם הוא השיקוץ דרך תפילה, שיהיה שומם, כמו: בת בבל השדודה. ופי' ואחרי השבועים ששים ושנים יכרת משיח - שלא יהיה מישראל מלך עליהם והעיר והקדש ישחית עם נגיד שבא, שהוא אספסינוס שר מלך רומא בבואו על ירושלים עם בנו, גם עליהם כתוב בנבואה הרביעית וזרועים ממנו יעמדו וחללו את מקדש המעוז והסירו התמיד. וטעם וקצו יבא - לקצו באניות.ועד קץ מלחמה - שנלחם שנים רבות על ירושלים, עד שהיתה נהרסת שוממות.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך